לאחרונה אנו נחשפים למוצרים רבים בסופר מרקט שזכו לתואר "מתכלים", בעיקר שקיות אוכל וזבל. צרכנים רבים בעלי אכפתיות בחרו בשקיות אלו מתוך אהבה לסביבה ולבריאותם. באופן מפתיע ומשמח מצאו גם שמחירם מאוד דומה למחירי שקיות הניילון הרגילות.
שקיות אלו וכלים חד פעמיים שמיוצרים בטכנולוגיה זו כלל אינם ידידותיים לסביבה אלא להפך. הם מזיקים לסביבה ואף מסכנים את בריאות המשתמש יותר משקיות פלסטיק רגילות.
על מנת להבין מהי אותה שקית "מתכלה" יש צורך להבין קודם כל מה הם פולימרים ולהכיר מונח חדש : OXO-DEGRADABLE PLASTIC.
על פי ויקיפדיה:
פולימר (מאנגלית: Polymer) הוא שרשרת ארוכה של יחידות (תרכובות) חוזרות הקשורות ביניהן על ידי קשר קוולנטי. מולקולות הענק של הפולימר נוצרות כתוצאה מהיקשרות כימית של היחידות החוזרות. מקור השם "פולימר" ביוונית: פולי- הרבה, מר- יחידה.
בעברית פשוטה בעצם מדובר על הרבה מאוד יחידות החוזרות על עצמן של אותו חומר. לדוגמא: פוליפרופילן – הרבה מאוד יחידות של פרופילן המחוברות יחד (בקשר קוולנטי) ויוצרות שרשרת ארוכה של עצמם. ועל כן נקראות פולי(הרבה)-פרופילן.
בטכנולוגית OXO-DEGRADABLE בעצם מוסיפים תוסף כימי המפרקת את החיבור הקוולנטי והופך את הפוליפרופילן חזרה לפרופילן. – זהו תהליך פירוק כימי של קשרים כימיים.
בהתאם לכמות התוסף בתערובת מתפרקים הפולימרים בקצב שונה. ככל שנגדיל את כמותו יתפרקו הפולימרים מהר יותר ולהפך.
אז מה זה מוצר שבאמת מתכלה? – אתם ודאי שואלים. מוצר מתכלה הוא מוצר המיוצר מחומר גלם טבעי המשמש מזון ליצורים קטנים מאוד, שלא ניתן לראותם בעין, מיקרואורגניזמים, כגון בקטריות וחיידקים המצויים סביב כל הזמן. – זהו תהליך ביולוגי המתקיים באמצעות תהליכים טבעיים בקרקע.
מאחר שבעולם קיים שיווי משקל תמידי (הומיאוסטזיס) וחומר הגלם הוא טבעי, הוא משמש כמזון לאותם מיקרואורגניזמים והוא מתפרק בתהליך העיכול שלהם למרכיבים ראשוניים כגון : מים, פחמן דו חמצני, חמצן וכדו'. מרכיבים אלו מצויין בטבע בשפע ומשמשים כחלק ממחזור החיים הטבעי של כדור הארץ.
כעת משאנו מבינים את ההבדל בין מתכלה ביולוגית למתפרק כימית ברור לכולנו כי OXO-DEGRADABLE כלל אינו חומר גלם טבעי החוזר לטבע במלאו ומשמש מזון כפי שמצופה מחומר גלם טבעי, כי אם מדובר באותו פלסטיק בדיוק מאותו חומר גלם,נפט, ויחד איתו נשארים אותם בעיות סביבתיות ובריאותיות אותם אנו מכירים.
הבעיה האמיתית בטכנולוגיה זו היא שמיד עם סיום הייצור מתחיל הזרז הכימי את פעולתו, התוסף אינו יודע לחכות לגמר השימוש במוצר. אומנם אנו לא נראה את הפירוק בעין לא מזויינת אך הוא קורה מיד לאחר סיום הייצור.
כאשר אנו משתמשים בשקיות אוכל, כוסות צלחות או כל מוצר המיוצר בטכנולוגיה זו אנו מקבלים המון יחידות מפורקות של הפולימר שממנו ייצרו את שקית האוכל או הכוס כבר מהשימוש הראשוני וכמובן שהן אינן מתאימות כלל למאכל.
בנוסף בגמר השימוש חלקיקי החומר מתפזרים בטבע ומזיקים בדיוק באותו אופן שפלסטיק מזיק, רק שכעת אף אחד לא רואה אותו.
